ליקוי שמיעה - חשיפה לרעש מזיק (חלק ראשון) 

תנאי ראשון להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה עפ"י חוק הוא חשיפתו של העובד לרעש מזיק בעבודתו. מהו רעש מזיק?   על מי חובת ההוכחה כי העובד נחשף לרעש מזיק?   מה דינו של עובד שאינו יכול להרים את נטל ההוכחה?   על כל זאת ועוד במאמר זה.

סעיף 84 א' (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה -1995, קובע כדלקמן:

(א)   אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה:

(1)    המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן – רעש מזיק);

(2)    כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;

(3)    הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה:

(א)    היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה , התשנ"ו-1996 (בסעיף זה – רשומה רפואית);

(ב)    היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה.

במאמר זה אדון בתנאי הראשון אשר מציב הסעיף, היינו חשיפתו של העובד ל"רעש מזיק" לפי סעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] התש"ל-1970, הקובע כך:

(א)    סבור השר כי ייצור, מכונות, מיתקן, ציוד, חומר, תהליך, מעשה או מחדל הנהוגים במפעל או במקום עבודה פלוני אף אם אינו מפעל כמשמעותו בסימן א' של פרק א', עלולים לגרום חבלת גוף – רשאי הוא להתקין תקנות בדבר בטיחות וגיהות בעבודה כפי שייראה לו למניעת הסכנה כאמור...".

בהתאם ל תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש) התשמ"ד- 1984   (להלן- התקנות).   משך החשיפה המרבי המותר ליום עבודה בן שמונה שעות הוא 85 דציבל. חשיפה ארוכה יותר לרעש בעוצמה כזאת, או חשיפה לרעש גבוה מכך לפרקי זמן קצרים יותר כמפורט בתקנות, נחשבת לחשיפה לרעש מזיק.

בסעיף 3 לאותן תקנות הוטלה על המעביד חובה לערוך בדיקות תקופתיות של עוצמות הרעש במפעלו, אם העובדים בו נחשפים לרעש מזיק או שיש יסוד סביר להניח כי הם חשופים לרעש כזה.

הנטל להוכיח חשיפה לרעש מזיק מוטל על כתפי התובע. בפסקי דין רבים לאורך השנים נידחו תביעותיהם של תובעים אשר לא השכילו להרים את נטל ההוכחה אשר רובץ על שכמם בדבר חשיפתם לרעש מזיק במקום עבודתם.  

לאחרונה שבה ועלתה בבית הדין הארצי לעבודה השאלה, כיצד יוכיח עובד את חשיפתו לרעש מזיק במקום עבודתו, כאשר המעביד לא מילא את חובתו לערוך בדיקות תקופתיות של רמות הרעש במפעל, או כאשר מדובר בעובד שעבד במקום עבודה שבו כלל לא מוטלת חובה על המעביד לערוך בדיקות כאלו על פי   התקנות?

בית הדין הארצי דן בסוגיה זו בעב"ל 717/08 אודת פאנוס נאסר נגד המוסד לביטוח לאומי, וקבע כי כאשר אין בידי העובד להוכיח את מפלס הרעש במקום עבודתו בתקופה הרלבנטית לתביעתו באופן אובייקטיבי, הן בשל העובדה שהמעביד לא קיים את החובה המוטלת עליו למדוד את רמות הרעש במפעלו, והן כאשר לא מוטלת כלל חובה כזו על המעביד, וכאשר סביר להניח, מחומר הראיות שמונח בפני ביה"ד כי אכן העובד נחשף לרעש במקום עבודתו – במקרה כזה, יש למנות מומחה רפואי, אשר יקבע אם יש קשר סיבתי רפואי בין חשיפת העובד לרעש במקום עבודתו לבין הליקוי בשמיעתו. ככל שתשובת המומחה תהא שלילית, תדחה התביעה. מאידך, ככל שתשובת המומחה תהא חיובית, יבחן בית הדין אם התמלאו התנאים האחרים המנויים בסעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי.

בית הדין איזכר את פסק הדין בעב"ל 423/08 מנסור נסר נגד המוסד לביטוח לאומי, בו קיבל בית הדין את הערעור וקבע בין היתר, כי על אף שלמערער יש קושי אובייקטיבי להוכיח את רמת הרעש שהיתה במאפייה בתקופת עבודתו בה,   בהתחשב בחוות דעתו של המומחה הרפואי הקובעת כי עקומת השמיעה של המערער יכולה להתאים גם לליקוי שמיעה שהוא תוצאה של חשיפה לרעש ובהעדר כל אינדיקציה לגורם אפשרי אחר לליקוי ממנו סובל המערער, סביר ביותר הוא לקבוע כי הפגיעה נגרמה עקב חשיפה לרעש.

הוכחתם כי נחשפתם לרעש מזיק, דעו כי הדרך להכרה בליקוי השמיעה "פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק, עוד ארוכה. על כך במאמרים הבאים.